פס"ד בעניין שכ"ט בתביעות המל"ל

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם), בת.א. 14403/06 מיום 18.11.2007 שעסק בחיוב שכ"ט בלבד.

הערעור מופנה כלפי חיוב המשיבות בשכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ,  בלבד.

דיון

המערער טוען כי הסכום ששולם על ידי המשיבות הינו 454,312 ש"ח, שעה שהסכום שנפסק כשכ"ט עו"ד, הינו בשיעור 1.1% מן הסכום ששולם למערער. כן טוען המערער, כי על פי תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), יש לפסוק שכר טרחה שלא יפחת מן התעריף המינימאלי (ראו: ע"א 27/81 מנדול חברה להנדסה מכנית נ' אלימקו בנכסה, פ"ד לז(1), 211).

2.         המערער טוען כי אמנם מדובר בתביעה חוזית, אולם הואיל ומדובר בתביעת שיבוב בגין תשלום לנפגע בתאונת דרכים, בין הצדדים הוסכם ששכר הטרחה המוסכם בין המערער לעורכי הדין המטפלים מטעמו בתביעה, מבוסס על תשלום של 80% מן התעריף הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימאלי לשכר טרחה לטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977.

מכאן, שבית המשפט קמא היה אמור לפסוק למערער שכ"ט עו"ד בסכום שלא יפחת מ-48,797 ש"ח על מנת " שלא יצא שכרו בהפסד" (ע"א 1894/90 סלטו שרון  נ'  אסולין, פ"ד מו(4), 822).

כן טוען המערער כי נימוק בית משפט קמא לעניין זה אינו מספק.

3.         המערער הגיש בקשה לצרף בשלב הערעור את ההסכם בין המערער לעורכי הדין המייצגים אותו בתביעות כגון אלה נשוא הערעור.

המערער מגיש תביעות כגון אלה חדשות לבקרים, כעולה מפסקי הדין שצירף כנספחים לבקשתו זו, ואין ספק כי מודע  הוא לנושא שכר הטרחה. ראיה זו הוכנה בידיעתו, ולא מדובר בראיה שלא יכול היה לגלותה בשלב הבאת הראיות או הסיכומים בבית משפט קמא, על מנת שיתקיים דיון בכך טרם מתן פסק הדין, כמצוות תקנה 511(ג) לתקנות (ע"א 801/99 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2), 136).

צירוף הסכם שכ"ט בין עו"ד ללקוחו אפשרי כפי שנקבע בהנחיית נשיא בית המשפט העליון  1/98 מיום 17/11/2002, הקובעת:

"1. בקביעת שיעור שכר טרחת עורך-הדין רשאי בית המשפט להביא בחשבון הסכם שכר-טרחה בכתב שנערך בין עורך-הדין ללקוחו שהוגש על ידי עורך-הדין במהלך סיכומיו שבעל-פה, או צורף לסיכומיו שבכתב.

2. אין בהודעת נוהל זה כדי להטיל חובה על עורך-הדין להגיש הסכם שכר-טרחה כאמור, או לצרפו לסיכומיו, ואין בה כדי לקבוע מה, אם בכלל, המשקל שיש לייחס להסכם בקביעת שיעור שכר-הטרחה".

(כן ראו התייחסות ע"י כב' השופט מ' דרורי לנוהל בבש"א (י-ם)  1692/05 עובד מזרחי  נ' אליהו חסיד, תק-מח 2006(2),3000). משלא נקט המערער בדרך זו, אין מקום לעשות כן בשלב הערעור.                

            תקנה 511(ג), הנ"ל קובעת:

"בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות".

הצדדים הגישו טיעונים מפורטים לענין שיעור החיוב בשכ"ט עו"ד( ראו נספח ב' למוצגי המשיבות).

            לפיכך, לא מצאנו מקום להתיר צירוף הראיה בשלב הערעור.

4.         אשר לשאלת גובה הסכום שנפסק. כבר נפסק לא אחת כי בית משפט שלערעור מתייחס במורת רוח לערעור שעניינו סוגיית ההוצאות בלבד, וכי רק במקרים חריגים תתערב בכך ערכאת הערעור (ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי, פ"ד לח(1), 167; ע"א 136/92 ביניש עדיאל  נ' דניה סיבוס, חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5), 114, 131).

כב' השופט א' גרוניס התייחס להיבטיה השונים בע"א 9535/04 " סיעת ביאליק 10"  נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , תק-על 2005(2), 3166, ובין היתר מציין הוא: